כשמסתיימת שנה ומתחילה שנה חדשה מופיעים בכלי התקשורת שלל מאזנים, רשימות מלאי וסיכומים של כל מה שהתרחש בתחומי הפעילות האנושיים השונים במהלך 12 החודשים שחלפו. הרשו לי, אם כך, לאמץ את ההרגל העיתונאי הנושן הזה כדי לערוך בפסקאות הבאות רשימה קצרה של הדמויות הבולטות בתחומים מגוונים - שהלכו לעולמן במהלך 2010. אקח כבסיס את מודעות האבל שמתפרסמות באופן שוטף בעיתון "אל־פאיס" ובעיתונים בינלאומיים גדולים אחרים.
המחשבה הפוליטית של השמאל בצרפת ספגה השנה שתי אבידות כואבות: הפילוסוף והמיליטנט הטרוצקיסטי דניאל בנסאיד, אחד המחוללים של מהפכת מאי 1968, וקלוד לפורט, הוגה דעות אנטי־טוטליטרי, אבי המגזין והקבוצה "Socialisme ou Barbarie". בלי לזנוח את התחום הרעיוני, הבה נדבר גם על התחום המעשי. אחד האישים הבולטים בתחום זה שהלכו השנה לעולמם היה אברהם צרפתי, פעיל פוליטי מרוקאי, קומוניסט והאופוזיציונר הכלוא המפורסם ביותר למשטרו של מלך מרוקו, חסן השני. טוני ג'ודט, היסטוריון ואנליסט בריטי בעל שם בינלאומי, מת בטרם עת והוא בן 62 בלבד. גם אם זכו לתהילה מעטה משל ג'ודט, יהיה זה לא הוגן שלא להזכיר את מותם של העיתונאי הגרמני בעל ההשפעה ארנסט קרמר, שהיה מנהל העיתון ההמבורגי "Die Welt"; של הדיפלומט ההולנדי מקס קונסמן, מנהיגה של "הקהילה האירופית לפחם ופלדה" (ECSC) בשנות ה־50; או של הדיפלומט האמריקני ריצ'רד הולברוק, מאדריכלי הסכם דייטון (לכינון שלום; ק"ל) בבוסניה.
בראש רשימת המתים השנה בתחום הקולנוע נמצא ללא צל של ספק טוני קרטיס, השחקן הבלתי נשכח שהופיע בסרט "חמים וטעים" ובסרטים גדולים אחרים באותה תקופה. אחריו ברשימה עמיתו השחקן הפורה הרולד גולד, והבמאי אירווין קירשנר, שהיה אחראי לסרטים חשובים ולשוברי קופות בהוליווד של שנות ה־70. נפרדנו גם מהבמאי הרוסי הנודע ולדימיר מוטיל, שנפטר בפברואר האחרון.
גם עולם האמנות ידע השנה אבידות. במהלך 2010 הלכו לעולמם הכנר והמנצח הרוסי הנודע רודולף ברשאי, ומהקוטב הנגדי המוסיקאי והמשורר המחתרתי, האנרכיסט המיליטנטי האמריקני תולי קופפרברג. כמו כן הלכו לעולמם הסופר הארגנטינאי דוד לחמנוביץ', אמן הסיפור הקצר, ועמיתו ההולנדי הארי מוליש, אחד משלושת הכותבים החשובים ביותר של הולנד במחצית השנייה של המאה ה־20. אליהם הצטרפו הסופר המרוקאי שכותב בצרפתית, אדמונד עמראן מאלה, והצייר האקספרסיוניסט האמריקני ג'ק לוין. זאת בלי להזניח את אלוף השחמט ההונגרי הנצחי אבידור ליליינטל ואת הכלכלן האוסטרי הגדול קורט וו. רוטשילד.
תחום המדעים הוא התחום שבו מספר האבידות ב־2010 היה הרב ביותר: הפיזיקאי והאסטרופיזיקאי האמריקני גרסון גולדהאבר, שגילה את האנרגיה האפלה; עמיתו ובן ארצו סמואל כהן, יוצר פצצת הניוטרון ב־1958; הפיזיקאי הצרפתי ז'ורז' צ'רפק, חתן פרס נובל ב־1992; צרפתי נוסף, המתמטיקאי בנואה מנדלברוט; והאנתרופולוג המולקולרי האמריקני מוריס גודמן, שניסח לראשונה את הקשר הביולוגי בין בני האדם לבין קופים גדולים.
מוודי אלן ועד פייסבוק
מלבד העובדה שכולם מתו במהלך השנה שחלפה, מה עוד משותף לשני תריסרי בני אדם אלה, שפעלו בתחומים מגוונים כל כך? מדוע נראה לי מוצדק להעמידם בשורה אחת, זה לצד זה? ובכן, מכיוון שכולם היו יהודים. אמנם צרפתים, אמריקנים, רוסים, גרמנים, הונגרים, מרוקאים, בריטים או ארגנטינאים - אבל יהודים. שמאלנים, ימנים, א־פוליטיים, דתיים, אגנוסטיים או חילונים - אבל יהודים. כולם עם מסלולים אישיים או משפחתיים שלרוב סומנו (דרך הגירות, גלות, שינויי שם משפחה) על ידי המצב הקיומי היהודי.
לא, זה לא ש־2010 היתה קטלנית במיוחד ליהודים ברחבי העולם. למעשה, רשימה כמו זו שמופיעה כאן יכולתי לערוך בכל שנה, וייתכן שאכן ערכו אותה. יתר על כן, ולמרבה המזל, חדשות בתחום הפוליטיקה, הכלכלה, הספרות והמדע, שבהן הגיבורים הם יהודים, לא מתפרסמות רק במתחם מודעות האבל וההספדים שבעיתונים.
רק בעיתון זה ממש ("אל־פאיס"; ק"ל) יכולנו לקרוא בחודשים האחרונים על הביקורים שערכו במדריד חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2007, אריק מסקין, הסופרת המקסיקנית סבינה ברמן והסופר הגרמני אדגר הילסנראת'. למדנו מהעיתון על הוצאתו לאור של הרומן האחרון של פיליפ רות, "נמסיס", על ספר חדש מאת הסופר הארגנטינאי מארק בירמאחר, על העפלתו של אד מיליבנד הצעיר להנהגת מפלגת הלייבור הבריטית ועל המוזרויות של המתמטיקאי הרוסי בעל המראה המחוספס גריגורי פרלמן.
וגם, כמובן, המשיכו לכתוב בעיתוננו על הקלאסיקות: על ההוצאה המחודשת של זיכרונותיו של הרפו מרקס, על הופעתם של כתבים שלא פורסמו של וסילי גרוסמן, של פרימו לוי... שוב - כולם יהודים. בהתחשב בעובדה שבעולמנו, שבו חיים כ־6 מיליארד ו־800 מיליון בני אדם, יש פחות מ־14 מיליון יהודים, התרומה שהרימו החברים בקבוצה האנושית הזאת - בין שהיא מוגדרת כקבוצה לאומית, סוציו־תרבותית, דתית, אתנית או מה שלא תהיה - בשתי המאות האחרונות בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, המדע, היצירה האמנותית והספרותית וכו' - אי אפשר שלא לכנותה מעוררת תדהמה.
העובדה שהיהודים, שמהווים בקושי 0.2 אחוזים מכלל האנושות, צברו מאז 1901 כ־170 פרסי נובל בכל הקטגוריות (29 אחוזים מכלל הפרסים) - אינה יכולה להיות אלא פרי של קונספירציה אחת גדולה. קונספירציה, כן. עלילה שהחלה בשעה שהמהפכה הצרפתית הפילה את שערי הגטאות באירופה ושיחררה לחופשי כמויות עצומות של כישרון, יצירתיות, אנרגיה ויכולת למידה ש־50 דורות של יהודים צברו במשך יותר מ־1,000 שנות דיכוי, אפליה והגבלות. הזרם שיצא משם שטף את העולם המערבי במהלך שתי המאות הבאות, ממארקס עד ד'יזראלי, מהרוטשילדים עד טרוצקי, מפרויד עד אליאס קאנטי, מהרולד פינטר עד אלברט איינשטיין.
והכל מצביע על כך שבשחר המילניום השלישי הזרם הזה עוד לא דעך.
לכן, לאור הראיות לכך שהציוויליזציה שלנו (הספרות שאנו קוראים, הקולנוע והטלוויזיה שבהם אנו צופים, המדע שמפתיע אותנו, הרפואה שמרפאת אותנו, הטכנולוגיה שמשנה את חיינו, האמנות שמסנוורת אותנו) היתה לאין שיעור ענייה יותר ללא תרומתם של אלפי כישרונות יהודיים - מפתיעה ומטרידה ההחזקה המתמדת בדעות קדומות אנטישמיות בספרד.
על פי סקרים שונים שנערכו בשנים 2010-2008, בין שיא של 46 אחוזים למינימום של 34.6 אחוזים מהספרדים מחזיקים בדעה שלילית על היהודים, וחצי מתלמידינו לא היו רוצים ילד יהודי בכיתתם, אף שהם מודים שלא היו יודעים לזהות אותו. וכל זה קורה עתה, כשהתיאוריה שליהודים יש קרניים וזנב איבדה את תוקפה. לנוכח נתונים אלה, אשר הכניסו אותנו לראש הדירוג העצוב של האנטישמיות האירופית, אף שחיה אצלנו אחת הקהילות היהודיות הקטנות ביותר והכמעט בלתי מורגשות במערב - אני שואל את עצמי מה יש ביהודים שמשניא אותם כל כך על בין שליש למחצית הספרדים.
אינכם מסכימים עם תורת היחסות? הפסיכואנליזה מכעיסה אתכם? אתם נגעלים מהסרטים של וודי אלן? המוסיקה של לאונרד כהן עושה לכם כאב ראש? אינכם מחבבים את היצירה של מארק צוקרברג שנקראת פייסבוק? הייתם מסרבים לבלות ערב עם נטלי פורטמן, רייצ'ל וייס (שחקנית ודוגמנית בריטית; ק"ל) או אדריאן ברודי? ואם אתם חשדנים ביחס ליהודים בגלל מדיניותה של מדינת ישראל, התשובה פשוטה: אף אדם שפוי בדעתו לא מצהיר על עצמו שהוא שונא איטלקים, או שהוא אנטי־רוסי, בגלל עוינות למדיניותו של סילביו ברלוסקוני או של ולדימיר פוטין. יתר על כן, רוב היהודים אינם אזרחי ישראל, ואפילו בקרב אלה שהם אזרחים ישראלים, רבים מתנגדים לפעולות הממשלה שלהם.
מכל הכתוב לעיל לא חובה להסיק שהיהודים יכולים להצטרף למסדר המלאכים ושכולם טלית שכולה תכלת. די להזכיר את הנרי קיסינג'ר, עם פרס הנובל שלו, או את ג'ק אברמוב, הלוביסט הכל יכול והמושחת מממשל בוש, או את הנוכל ברנרד מיידוף. אמר את זה אחד מהם, מהיהודים, הבמאי הענק בילי ויילדר, והאקסיומה חלה על אנשים פרטיים כמו גם על קבוצות: "אף אחד לא מושלם".
המאמר התפרסם בעיתון הספרדי "אל־פאיס" ב־29.12.2010
הכותב הוא פרופ' להיסטוריה מודרנית באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה
